הצעה רדיקלית לפניכם/ן.
טוב, היא לא כזו קיצונית בעיני האמת, רק מחדשת.
כל שנה אני עומדת נבוכה מול הרגע הזה שבין ימי הזיכרון ליום העצמאות.
לא ברור לי איך אני אמורה להתנהג; איך לעבור למצב "שמח".
מאז ה-7/10 ובתוך שנות המלחמה שמאז, זה עוד יותר מורכב.
אני לא מצפה להרגיש "שמחה" בהקשר הזה, אבל כן זקיפות קומה. אני אפילו חושבת שזו אפשרות הכרחית.
בשנים האחרונות בטקס יום העצמאות במושב ביקשתי שהטקס יתחיל בעצירה כזו. בטקס הבדלה קצר.
לשמחתי הרבה, ההצעה התקבלה בברכה.
איך לעבור מזיכרון לעצמאות? איך להרים את הראש ולחגוג?
כאילו יש מן 'כפתור' כזה שאפשר ללחוץ עליו…
האמת, שאם היו שואלים אותי, הייתי בכלל מבקשת להוסיף עוד יום בין השניים, לאפשר מעבר שלם יותר.
איזה מזל שיש טקסים.
במקרה הזה, שמאלץ שינוי מהיר, הטקס הוא מעין "מעקה" לאחוז בו, לעבור באמצעותו את הגשר.
לתרבות היהודית יש מה להציע לנו: טקס הבדלה, שגם הוא בעצם טקס מעבר.
הטקס מאפשר לנו לעצור להתבונן.
ואז להתקדם. עם המורכבות.
נוסח לטקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות / אביב גרוסר
בספר קהלת כתוב:
"לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם…
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד".
זמן להבדיל בין ימי הזיכרון ובין הזכות לשמוח ולהוקיר את עצמאותנו,
שאינה מובנת מאליה, בוודאי כיום.
נשתמש באותם סמלים מסורתיים של טקס ההבדלה השבועית, שתפקידם לעורר את החושים: טעם, ריח, מבט – כדי לעזור לנו להיות נוכחים ונוכחות ב"כאן ועכשיו".
העבירו את צרור הבשמים ביניכם, ואפשרו את החיבור אל הגוף ואל ההווה.
[איחזו את כוס היין ביד אחת, ואת נר ההבדלה* ביד השנייה]
בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן,
בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים ובּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל,
בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר,
בֵּין קְדֻשַּׁת הַמֵּתִים וּמוֹרֶשֶׁת חַיֵּיהֶם
לִקְדֻשַּׁת הַחַיִּים וְעַצְמָאוּתֵנוּ.
[שתו מהיין, כבו את הנר בשאריתו]
*נר הבדלה – חפשו נר קלוע בצבעי כחול ולבן.
