הנה משהו שאולי לא ידעתם עלי – מכל הברכות היהודיות שאני לא מברכת בקביעות, יש אחת שדווקא קרובה מאוד לליבי. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת לשלב אותה גם בטקסי חופה: ברכת "שהחיינו".
עם כל פירות הקיץ המתוקים שמבשילים עכשיו לראשונה, היא עולה על שפתיי לא מעט:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.
מה יש דווקא בברכה הזו? זה מצחיק איך שאף ברכה אחרת לא נכנסה לנו לתוך החולין ככה, כמו "שהחיינו". אולי רק הקידוש של ערב שבת שאנחנו משתדלים לקיים בקביעות. האמת היא, שפרי טעים, בעיקר כזה שגידלתי לבד, תמיד ריגש אותי. מאז שהתחתנתי עם עודד ועם המשק המשפחתי, אני מרגישה את חילופי העונות אפילו יותר, ויודעת כמה מאמץ נדרש לגידול כל קלמנטינה. הביס הראשון של העונה מבקש עצירה ותשומת לב. ולברך "שהחיינו" מבחינתי, זה כמו לומר תודה.
כשאני לומדת עם זוג חדש לקראת טקס החופה, אנחנו קוראים יחד את ברכת הזמן העתיקה הזו, ואני שואלת: באילו מצבים ביומיום מברכים את הברכה הזו? למה צריך שלוש מילים כל כך דומות יחד: "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ"? מה ההבדל בין 'לחיות' לבין 'להתקיים'? מה הערך של ההגעה לטקס ולחופה בתוך חיים זוגיים שלמים שכבר מתנהלים יחד?
ברכת שהחיינו אינה חלק מנוסח החופה הקבוע, אלא ברכה שאפשר לבחור לשלב בטקס, בדרך שמתאימה לזוג, למסורת המשפחתית ולאופי החופה.
ברכת הזמן, שאנו מכירים בעיקר כ"שהחיינו", היא ברכה שמבקשת מאיתנו להכיר בטוב ולהיות נוכחים ברגע המסויים: בטעם החמוץ־מתוק של השסק הראשון מהעץ, בשמחת המפגש המחודשת עם חברה שלא ראיתי חודשים ארוכים, וגם – באופן אחר לגמרי – בעמידה המשותפת תחת החופה, מוקפים במשפחה וחברים אהובים. כמה לא מובן מאליו להגיע לרגע הזה.
כשנברך "שהחיינו" מתחת לחופה, נרגיש את הלב מתרחב מול מי שנחזיק לה או לו את היד, ומול כל הסובבים אותנו. ניזכר בדרך הארוכה שעברנו עד שהגענו לפה, ונשמח גם בדרך שעוד נכונה לנו. אפשר להתעטף יחד בטלית חדשה או אחרת עם סיפור משפחתי, ולברך יחד, כמו בחיים: "…שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה!"
