לאט לאט אני נזכרת בעוד חפץ, סמל, שקשרתי, הדבקתי או ענדתי… ונפרדת.
אני רואה הרבה מחבריי מתלבטים – האם לזרוק את הצמיד או את סיכת החטופים? את המגנט מהרכב?
בינתיים אני עורמת אותם בערימה על השולחן.
לאט לאט אנחנו מגלים עד כמה זה טבוע בנו.
כל פעם נזכרים במקום נוסף שנשאר בו סימן.
כמה הצהוב הזה שאולי לעולם לא יחזור להיות צבע רגיל, צבע של בננה, הפך חלק מהנוף ומאיתנו.
כמה אנחנו זקוקים לסמלים.
כמה אנחנו זקוקים לטקס.
בין כל תמונות הגזירה וההסרה שמסביבי, חשבתי איך כל זה בעצם לגמרי טקס – התרה של נדר.
הדיסקיות שהילדים פה בבית חיכו כבר לשבור, חיתוך הצמיד, הסרת המגנט מהרכב, זריקת הסיכות.
טקס של התרה, של פרידה.
יש לי חברות שהחליפו כל יום את תמונת הפרופיל בוואטסאפ בתמונות של חטוף אחר.
בתקופה האחרונה ראיתי את התמונה של רן במקום את פניהן, ופתאום, תוך יום-יומיים – רואים פנים.
אנשים שכאילו חוזרים אלינו מהשורות, רואים אותם חוזרים לזהותן, אחרי שהיו בשירות 844 ימים.
אמנם לא מילואים קלאסי, אבל לגמרי בתפקיד.
בשירות משפחות החטופים, בשירות החטופים, בשירות העם שלנו, בשירות צלם האדם.
התזכורת היומיומית הזאת של לראות פני אחר.
ועכשיו – דגלים מוסרים, שעון עוצר בכיכר, גזירת צמיד, הסרת הסיכה והחור שנשאר.
והזמן להגדיר מחדש מי אנחנו כעת?
אולי תגיע הקשת? האם נפנה לה מקום?
.
.
.
חוזרת לשיר שפרסמתי בנובמבר 23':
פלטת צבעים של אחרי הספירה / אביב גרוסר
דֶּרֶךְ פְּרִיזְמָה שְׁקוּפָה
שֶׁל זְמַן מְנֻפָּץ
הָאָדֹם הַיּוֹם אָדֹם מְאוֹד
הַצָּהֹב מִתְהַדֵּק עַל הַצַּוָּאר
הַשָּׁחֹר שָׁחֹר
מִשְּׁחוֹר
וְהַלָּבָן נִכַּר עַל פָּנַיִךְ
וְרַק הָאוֹר שֶׁחוֹדֵר
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁבַּר
מַבְטִיחַ
לַהֲפֹךְ לְקֶשֶׁת
אִם רַק נִתֵּן לוֹ
זְמַן
