״אני יכול לענות על השאלה ׳מה עליי לעשות?׳ רק אם אענה קודם על השאלה ׳באיזה סיפור או סיפורים אני משתתף?׳… אם נשלול מילדים סיפורים נותיר אותם מגמגמים בלא תסריט, מפוחדים במעשיהם ובדיבוריהם״
(אלסדייר מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, עברית: יונתן לוי, ירושלים: הוצאת שלם, תשס״ז, פרק טו, עמ׳ 238)
אני נזכרת בכלה אחת, אהובה במיוחד. באחת הפגישות לקראת החופה היא אמרה לי שמשהו פתאום הסתדר לה. שהיהדות, התרבות היהודית, הדבר הזה שתמיד ידעה באיזשהו מקום שהוא קשור אליה, פתאום הרגיש לה באמת שלה. נחנקתי עד דמעות.
היא הרי לא הגיעה אל התהליך במקרה. היא רצתה חופה יהודית וישראלית. היה בה מלכתחילה איזה חוט שקשר אותה אל הסיפור הזה, איזו ידיעה פנימית שהיא רוצה להיות חלק ממנו, שהיא חלק ממנו. אבל לצד הרצון היה גם ריחוק, ואולי אפילו ספק: האם היהדות, במיוחד כפי שזו מזוהה במרחב הישראלי כיום, באמת יכולה להיות שלה? איך אפשר לחבר בין הפתיחות המודרנית, החילונית והליברלית לבין השייכות המסורתית לתרבות היהודית, כך שהכל יסתדר יחד? האם טקס עם שורשים עתיקים יכול לדבר באמת בקול שלה?
ובתוך הלימוד והשיחות היא גילתה שלא צריך לבחור. שהחופה יכולה להיות חלק מסיפור ארוך שנים, וגם הטקס הפרטי שלהם. שהיא יכולה לקבל משהו מן הדורות שקדמו לה, לשאול, לבחור ולשנות, ועדיין להרגיש בפנים. אולי דווקא משום שניתנה לה הרשות להיות שותפה בסיפור, ולא רק לציית לו.
אני חוזרת לרגע הזה במחשבות שלי לא מעט, כי הוא נוגע לי ב"לָמָּה?" הכי עמוק שלי, במה שאני מזהה כעומד בלב האחריות החינוכית והתרבותית שלנו. אדם לוקח אחריות על סיפור כשהוא מרגיש שיש לו מקום בתוכו. כשהוא פוגש אותו לא רק כמערכת של ציוויים, וגם לא כפריט ארכיאולוגי מרוחק. כשהוא מרגיש שהסיפור הזה שייך גם לו – ולכן המשך הסיפור הוא, במידה מסוימת, גם באחריותו.
נדמה לי שבמשך שנים הקלנו ראש בחשיבותה של התחושה הזאת. חשבנו שהסיפור המשותף שלנו חזק דיו כדי להתקיים גם בלי שנתאמץ לספר אותו; שהוא יעבור הלאה כמעט מעצמו. אני מודה שבתור ילדה הסיפור הזה הרגיש לי כל־כך טבוע בי, עד שאפילו הסתובבתי בתחושה שנולדתי בדור הלא נכון, מלאת רומנטיקה לדור החלוצות והחלוצים שעל סיפוריהם גדלתי. רעיונות כמו תרבות יהודית, הגשמה, ציונות, התיישבות, שוויון, נשיאה בנטל, אחריות ואהבת הארץ והאדם, היו החמצן שזרם במחזור הדם שלי. חשבתי שככה כולם.
אבל המהלכים החברתיים והפוליטיים שמתרחשים בשנים האחרונות, והמציאות שחוויתי והכרתי מקרוב גם בשנותיי כמורה בתיכון, לימדו אותי שמשהו השתנה ומשתנה.
הסיפור שאנחנו לא מספרים לא נשאר ריק. במוקדם או במאוחר, מישהו אחר מספר במקומנו.
אני טוענת שההפקרה הזאת של הסיפור המשותף התרחשה, ועדיין מתרחשת, בשני תהליכים מקבילים ושונים.
מצד אחד, הסכמנו לכך שקבוצות הולכות וגדלות בחברה הישראלית יחנכו את ילדיהן במשך דורות בתוך מערכות נפרדות, כמעט בלי לפגוש את הסיפור החברתי והאזרחי המשותף. בשם הפלורליזם, האוטונומיה, האמונה והזכות לחינוך על פי רוחן, קיבלנו מצב שבו צעירים רבים אינם מתחנכים לשוויון אזרחי, לערבות הדדית, לשירות ולנשיאה משותפת באחריות לקיומה של המדינה.
הנחנו שהבסיס חזק מספיק. שברגע האמת, כשיידרש, הסיפור המשותף יתעורר מעצמו מדחף קמאי עמוק. בשנים האחרונות נוכחנו לגלות בכאב שמחויבות אינה נוצרת ברגע אחד. מי שגדל במשך דורות מחוץ לסיפור לא הופך לפתע חלק ממנו רק מכוח הציפייה. מי רואה עצמו "של ישראל"? ומה זה אומר מבחינתו?
מן הצד האחר, גם בתוך החינוך הממלכתי ובבתים שלנו, הפקרנו חלק ניכר מן הזירה. מתוך נוחות, חוסר תשומת לב ולעיתים גם תמימות, מסרנו את ילדינו למרחבים דיגיטליים בלי לדעת מי מחנך אותם שם ולאילו ערכים. האלגוריתם אינו רק מבדר, הוא מחנך. הוא מספר להם מי הם, מי הטובים ומי הרעים, מה ראוי לאהוב, במה צריך להתבייש ובמה להתפאר. לא בטוח שאלו הסיפורים שהיינו בוחרים עבורם. כנראה שלא. אבל לא שאלו אותנו. או אולי לא עצרנו אנחנו לשאול את עצמנו.
לתוך החלל הזה נכנסים כוחות מסחריים, פוליטיים ואידאולוגיים, שאינם מחויבים לילדינו או לטובתה של החברה שלנו. כך עלולים צעירים ללמוד להביט במדינה, בעם ובתרבות שלהם רק מבחוץ – דרך שפה שיודעת לפרק, לחשוד ולהאשים, אבל מתקשה לאהוב, להשתייך או לקבל אחריות. הביקורת עצמה אינה הבעיה. חברה חופשית זקוקה לביקורת, והסיפור שלנו ודאי אינו חף מעוול, מכישלונות ומפרקים המחייבים תיקון או ניסוח מחודש. הבעיה מתחילה כשהצעירים והצעירות לומדים לפרק את הבית לפני שניתנה להם האפשרות להרגיש שהוא גם שלהם.
בשני הקצוות הללו לא עומדת אותה אידיאולוגיה ולא פועלים אותם כוחות. המשותף הוא אנחנו: המבוגרים החדשים, דור ההורים, אנשי ונשות החינוך, הרוח והתרבות, שוויתרו מבלי משים על האחריות לחנוך את הדור הבא אל הסיפור שבתוכו הוא חי. הנחנו שאפשר לוותר על מלאכת התיווך – כאילו שייכות עוברת בתורשה, כאילו זהות מתקיימת מעצמה, כאילו הסיפור המשותף יהיה שם תמיד גם אם נפסיק לספר אותו.
אבל הוא לא.
כמובן שהתגובה לכך לא צריכה להיות הסתגרות, שליטה בתודעה או הקפאת הסיפור. ריבונות תרבותית מתבטאת בנכונות לקבל מחדש אחריות חינוכית: לדעת מה נבקש למסור לדור הבא, לומר זאת בקול ברור, וגם לאפשר לו לשאול, להתווכח, לפרש ולשנות.
אנחנו צריכים וצריכות להפסיק לפחד לחנך. להפסיק לחשוב שכל עמדה ברורה היא הטפה, שכל גבול הוא כפייה ושכל מסורת היא בהכרח סגורה. מותר ורצוי לנו לומר שיש דברים שאנחנו מבקשים להעביר הלאה: שכבוד האדם וחיי אדם הם ערכים מרכזיים; ששוויון, ערבות הדדית ונשיאה באחריות הם תנאים לקיומה של חברה; שיש לנו זכות לחיות כאן וחובה להגן על הבית הזה; ושגם בתוך המאבק על קיומנו מוטלת עלינו האחריות לשמור על צלם האנוש שבנו ובמי שסביבנו.
זו אינה עמדת אמצע נוחה שמפחדת לבחור צד. להפך – היא דורשת מאיתנו לשאת מורכבות: לאהוב את הארץ בלי להתעוור, לבקר את החברה בלי להתנכר לה, להגן על עצמנו בלי לאבד את אנושיותנו. להחזיק בזהות יהודית שהיא עתיקה, מסורתית ובטוחה בעצמה, ובה בעת חיה, משתנה ונושמת, כפי שהתרבות היהודית ידעה להיות במשך דורות.
גם ביחס למדינה ולעם, כמו במשפחה מתוקנת, אפשר להרגיש שייכים בלי להסכים על הכול, כל עוד נצליח לאחוז בבסיס משותף; להכיר את הסיפורים שקדמו לנו ולדעת שיש לנו מקום בתוכם. מותר לנו לבחור אחרת, להתווכח וגם להשתנות, בלי לחשוש שהקשר יתבטל, שהבית יתפרק. זה יעבוד רק אם כל אחד ואחת ייקחו חלק בעבודות הבית, בכלכלתו ובחיי הרוח והחברה שלו. אם אני אוציא את הזבל בתורי, ואזכור לכתוב ברכת 'חג שמח' לאחי. הסיפור המשפחתי אינו מוזיאון שאסור לנשום בו, אבל גם לא חדר ריק שכל אחת ואחד נדרשים לרהט לבדם.
כך גם בסיפור התרבותי והלאומי שלנו. חינוך לשייכות לא דורש מהצעירים לשכפל אותנו. האחריות שלנו היא למסור לידיהם סיפור שהם והן ירגישו אהובות בתוכו, שייכים אליו ואחראים להמשכו – בית שאפשר לשנות בלי לפרק או לצאת ממנו כדי להיות מי שהם.
לשם כך עלינו להחזיק נקודת מבט תלת־מימדית: להביט לאחור ולהכיר את הסיפור שקיבלנו, על יופיו, הישגיו, פצעיו וכישלונותיו; להביט קדימה ולשאול איזו חברה ותרבות אנחנו מבקשים למסור לדורות הבאים; ובין שני המבטים הללו לזכור את ההווה ואת המלאכה המוטלת עלינו עכשיו.
סיפור משותף אינו סיפור שכולנו מספרים באותן מילים, אלא סיפור שכולנו, או לפחות רובנו, מרגישים אחראים להמשכו. כדי שהדור הבא יבחר להמשיך אותו בדרכו, הוא צריך לדעת ולהרגיש שהסיפור הזה הוא גם שלו. לא עלינו המלאכה לגמור, ולא אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.
